עד שנות החמישים, מרבית המכוניות היו מוגבלות לרדיו AM בלבד, לצעירים מביננו נזכיר שמדובר בשיטת שידור שקל יותר להשתמש בה, אבל איכות השידור טובה פחות. רק בשנת 52' הוצג לראשונה רדיו שיכול היה לקלוט ב-FM שהיא שיטת שידור איכותית יותר, במיוחד עבור מוזיקה, אך השידור בה מורכב יותר.  אחת החלוצות בתחום הייתה Becker, שהיא כיום חלק מהרמן. בתקופה זו הופיעה גם האפשרות המוכרת של סריקת תחנות אוטומטית.

במהרה הופיעו גם אופציות נוספות וביניהן נגני קלטות של ארבע או שמונה רצועות (8 track tape) בסטריאו. למרבה הצער, הטכנולוגיה הזו לא הייתה נפוצה מחוץ לארה"ב, אנגליה ומספר מדינות נוספות, אך לקראת סוף שנות השמונים הוצג אחד הפיתוחים המזוהים ביותר עם מוזיקה ניידת, והוא כמובן הרדיו טייפ. מכוניות שכללו נגן תקליטורים מובנה הוצגו כבר ב-1984, כשנתיים לאחר הפיתוח הסופי של הפורמט, אך לפני שהוא הפך לנפוץ בחלק גדול מהמדינות בעולם. (אצלנו האלבום הראשון של אומן ישראלי בפורמט היה "נשמה צוענית" של ירדנה ארזי). 

בשלב זה כבר התבצע מעבר הדרגתי מנגנים חיצוניים או נגנים של יצרני הרכב לנגנים ממותגים שנחשבו לאיכותיים יותר וכללו מגברים טובים  ואפשרויות נוספות כמו שליטה בבאס ובטריבל.

בשנות ה-2000 נגני מוזיקה קומפקטיים כגון האייפוד ושלל התואמים שלו הפכו להיות פופולאריים ביותר, ויצרניות הרכב מיהרו לספק פתרון משלהם בדמות כניסת ה-AUX שסיפקה את האפשרות לחבר את הנגנים ישירות למערכת של הרכב באמצעות כבל מתאים. אמנם לא היה מדובר בפתרון מושלם בשל מגבלות כמו אורך חיי הסוללה וחוסר היכולת לעבור ("לזפזפ") בין השירים, אך במהרה הופיעו פתרונות נוספים או מקבילים כמו למשל האפשרות לקרוא קבצי MP3 ישירות מדיסקים רגילים.

כיום, מלבד חיבורי Bluetooth ושאר פתרונות חכמים, חברות האודיו כגון הרמן מתרכזות בשיפור איכות הצליל המושמע בזמן הנסיעה כמו למשל הפחתת רעשי הדרך והוויברציות שמספקים צליל ברור יותר. פיתוחים נוספים כוללים חלוקה של המכונית לאזורים ויצירת מרחב שמיעה אישי לכל נוסע. 

קטגוריה נוספת בה מתמחה הרמן היא "שחזור איכות". באמצעות הטכנולוגיה ניתן לשפר את איכות השמיעה של קבצים מכווצים בשירותי הסטרימינג ללא הגדלת חבילת הגלישה או אחסון מקומי של קבצים גדולים, אם כי כיום היא זמינה רק במכוניות של יצרנים מסוימים ברמות אבזור גבוהות.